אין ספק שראש הממשלה, אהוד אולמרט, הוא אלוף הספינים. אם היו לו 10% מנהיגות מכישורי הספינולוגיה שלו, ישראל הייתה היום מקום שיותר טוב לחיות בו. אז זהו, שאין לו. בדוח וינוגרד הסופי מופיעה המילה "ליקויים" 213 פעם, והמילה "כישלון" 190 פעם. רבות מהמילים הללו מופנות כלפיו, על התנהלותו בהחלטה לצאת למלחמה ובניהול "המדושדש" שלו. אולמרט חייב ללכת הביתה!!! שלושה סימני קריאה, כל אחד מהם בגלל סיבה אחרת.

הסיבה הראשונה - שיקול הדעת וקבלת ההחלטות שלו, הבעייתיים מאוד. היציאה הנמהרת והמיותרת למלחמה (להבדיל מתגובה נקודתית וצודקת, על כך שחדרו לריבונות שלנו וחטפו שני חיילים); הניהול שהיה רצוף באינספור החלטות אסטרטגיות וטקטיות שגויות, לאורך כל ימי המלחמה, כולל הפקרה שערורייתית של העורף - שאולמרט, כקודקוד המערכת, אחראי ישירות לרבות מהן, ודאי מיניסטריאלית.

הסיבה השנייה - מושג ה"אחריות", במובנו העמוק, שהוא אחד מהערכים הבסיסיים ומרכיב יסוד במונח העמום הזה, שנקרא מנהיגות. אלופים, רמטכ"ל ושר ביטחון לקחו אחריות על כשליהם, ואילו האדם שאחראי יותר מכולם על הכישלון, או על "החמצה גדולה וחמורה", כפי שתיאר אותה וינוגרד, אוחז בכיסאו בחוזקה, ועוד מעז להטיף בכלי התקשורת, באמצעות מקורביו, ש"צריכים לבקש ממנו סליחה". לא פחות, סליחה! זהו המסר הערכי שלו לעם ישראל: אני רשאי לקבל כל החלטה, שגויה ככל שתהיה, אבל אתם תשלמו את המחיר. המסר הזה מחלחל בשנה וחצי האחרונות, והוא עלול להמשיך ולפורר את הרקמה העדינה שעליה בנויה החברה הישראלית.

הסיבה השלישית - התנהלותו לאחר המלחמה ועד היום. ההתמשכות המיותרת של שביתות המורים והמרצים היא תוצאה של היעדר מנהיגות, או של מנהיגות חלולה - כפי שכינה אותה הסופר דויד גרוסמן. מינויו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, והענקת האשראי להחריב מהיסוד את מערכת המשפט המפוארת שנבנתה לנו כאן במשך עשרות שנים - היא מנהיגות שלילית.

שנת 2008 יכולה וצריכה להיות שנת השלום, אבל אולמרט מסתפק בנאומים יוניים ומוותר על נושאי הליבה, מציע לתושבי עזה ללכת ברגל וחונק אותם. עצוב מאוד יהיה אם הוא ימשיך בדשדוש האינסופי שלו, בגיבוים של שרי "קדימה" ושרי "העבודה", בראשות אהוד ברק (שהבטיח לעזוב את הממשלה, אבל כנראה לא הבטיח לקיים). בקיצור: דרוש מנהיג אחר, בדחיפות!