ערב פרסום דו"ח ועדת וינוגרד, כבר ברור שהדו"ח הסופי יהיה לא פחות חמור מהדו"ח החלקי, וניתן לקבוע כבר עכשיו: ראש הממשלה, אהוד אולמרט, חייב ללכת הביתה - למען השלום, למען החברה, למען הכלכלה, למען כולנו.
כל הניסיונות שנעשו ועוד יעשו לטפח לנו אתרוג נוסף, מטעם אולמרט וסביבתו, בעלי אינטרס אחרים ואפילו חלק מכלי התקשורת, לא יצליחו. דעת הקהל בישראל תגיד לו באופן ברור: נכשלת במלחמת לבנון השניה, קח אחריות ולך הביתה. וכל השאר הוא משני.
שנת 2008 יכולה וצריכה להיות שנת השלום: יש פרטנר פלשתינאי, יש קהיליה בינלאומית תומכת, וברורים קווי המתאר של הסדר הקבע, שידרשו ויתורים גדולים מ-2 הצדדים. חסר רק פרטנר ישראלי. למרות שהציבור ב-2 הצדדים רוצה את השלום הרבה יותר ממנהיגיו, הם "דוחים את הקץ" ולא זזים קדימה. אולמרט, כמו כל מנהיג, נבחן לא רק בדבריו ובהכרזותיו אלא בעיקר במעשיו. ולמרות שהוא מכריז, השכם והערב, שפניו לשלום, בפועל אין תזוזה משמעותית קדימה. אבל, וזהו הנושא המרכזי, לאולמרט אין סיכוי להעביר הסכם שלום בציבור הישראלי כי אין לו את הלגיטימציה המינימלית לכך. מעולם לא היה בישראל מנהיג עם אחוזי פופולאריות כה נמוכים, וברור שלאחר הדו"ח הסופי הם עוד ימשיכו לצנוח.
במצב דברים זה, העיניים נשואות לאהוד ברק. בהנחה שיש לו "כדור" אחד בלבד בקנה, צריך ברק לבחור בין 3 חלופות: הראשונה, לעזוב את הממשלה, ללכת לבחירות חדשות, ולעמוד בהבטחתו בהצהרת "שדות ים". בכך ישמור אולי על אמינותו, אבל ישים את החותמת הראשית על כך שהוא איננו "מנהיג מחנה השלום". ב-2009, לאחר חילופי נשיאים בארה"ב והסתלקותו הצפויה של אבו מאזן, כבר יהיה קשה הרבה יותר לעשות שלום. החלופה השניה, להישאר בממשלה בגלל אותה סיבה, תדרדר עוד יותר את מעמדו הציבורי, וברק יודע זאת. החלופה השלישית היא היחידה האפשרית: יום לאחר פרסום הדו"ח צריך ברק להזמין את עצמו לסיעת קדימה, לשים את האקדח הטעון על שולחנה, ולומר לחבריה - או שאני יורה (קרי, עוזב את הממשלה והולכים לבחירות חדשות) או שאתם יורים, קרי, מורים לאולמרט ללכת הביתה. רק החלופה הזו תאפשר לברק לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ולסיעת קדימה לאפשר את עשיית השלום: למען חבריה, ובעיקר למען כולנו.
|
