מאיר נולד בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, ובגיל 18, בשנת 1972, הוא עלה ארצה, במסגרת גרעין של בית"ר. לאחר כמה חודשים בנח"ל דקלה בסיני, הוא הקים במו ידיו, יחד עם חבריו לגרעין, אנשי בית"ר, את היישוב נח"ל נצרים ברצועת עזה. זה היה ביולי 1972. לאחר שהות של למעלה משנה במקום, הם גויסו למלחמה, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. הם שובצו לגדוד טנקים מסוג טירנים ולא ידעו כיצד להפעילם בדיוק והשתמשו בהם בעיקר כארטילריה. מאיר נפצע בקרב הזה בידו, באזור בלוזה. המלחמה השפיעה עליו מאד והייתה עבורו בבחינת קטליזטור של תפנית של מאה ושמונים מעלות בהשקפותיו, לכיוון שמאלה.
בשנת 1976 הוא עבר לירושלים והחל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים מזרחנות והיסטוריה. הוא סיים תואר ראשון, המשיך לתואר שני ואחר כך סיים גם תואר שלישי. עבודת הדוקטורט שלו היא על הירידה מהארץ בתקופת המנדט הבריטי.
לפרנסתו עבד מאיר בעיריית ירושלים בעבודה קהילתית וסוציאלית, באגף הנוער והחברה של העירייה. בראשית שנות השמונים הצטרף מאיר לרצ ונמנה על חברי הנהלת הסניף בבירה. הוא עוד הצטרף קודם לכן, בשנת 1978, ל"שלום עכשיו". בשנת 1998 הוא נבחר לראשונה למועצת העיר מטעם מרצ ,אך בשנת 2003 הוא לא הציג את מועמדותו מחדש. עתה הוא "רץ" כאמור, למועצת העירייה מטעם מרצ, במקום השני, אחרי אללו פפה ולפני לורה ורטון שהוצבה במקום השלישי, פואד סולימאן שעומד במקום הרביעי ושמעון ביגרמן, עיתונאי, במקום החמישי.
מאיר מספר על הויכוח שהתנהל בסניף בין בעלי הגישה שיש להעדיף את ניר ברקת החילוני, למרות היותו "נץ" וימני מבחינה חברתית, על פני לופוליאנסקי החרדי, אך המתון וזה שפתח אופקים חדשים לחילונים בבירת ישראל, כולל פתיחת מסעדות רבות בשבת. עמדתו של מאיר מרגלית, שיש להעדיף חרדי מתון על פני "נץ" מפני שעתידה המדיני והחברתי של ירושלים וגורל השלום בין שני העמים יותר חשובים מהשאלה של החרדיות, עמדה זו לא התקבלה ומאיר מרגלית מצטער מאד על כך. חבריו טענו שהציבור שלנו לא יוכל להבין ולקבל העדפת מועמד חרדי על פני מועמד חילוני ויהיו הדעות המדיניות שלהם אשר יהיו. באופן תכליתי המועמדים המסתמנים עד כה לראשות העיר הם: לופוליאנסקי ומאיר פורוש בצד החרדי, ניר ברקת ואולי גם ארקדי גאידמק, שניהם מיליונרים, בצד החילוני. מאיר פורוש הוא "נץ" וקשור למתנחלים, לעמותת אלעד ושאר העמותות הימניות קיצוניות וכמוהו ניר ברקת. שניהם מבשרים מדיניות קשה וחמורה לגבי יחסי שני העמים בעיר. לעומתם לופוליאנסקי אדיש לגבי החלק המזרחי של העיר ואין לו שום כוונות לאומניות של התנחלות. גאידמק, שאת כל כספו העצום הוא עשה בדרכי רמייה, אם ירוץ, הוא ירוץ דווקא בסיסמאות של הטבות מפליגות לערביי מזרח ירושלים.
זוהי תמונת המצב , נכון לרגע זה, ואני סבור שאסור לתנועה כמו שלנו לבנות את כל הקמפיין שלה על מסר שלילי בנוסח "לא להתחרדות העיר", גם אם הסקרים מראים שניצול פחדים קמאיים אלה הוא משתלם. עלינו לבנות גם קמפיין חיובי בנוסח "בעד ירושלים חופשית, פלורליסטית, עיר של שלום ושל סובלנות ואחווה ושוויון". הימין בונה קמפיין שלילי בנצלו את פחדי הציבור מהערבים ואנו צריכים להיבדל מדרך זו הנשענת רק על ניצול הפחדים של הציבור. הייתי רוצה שנהיה קצת יותר תנועה רעיונית וקצת פחות מפלגה, בהקשר של הקמפיין. כמובן שאני מקבל את דין התנועה ומתייצב מאחורי הקמפיין שהוחלט עליו, אבל בין חברים, בעיתון האלקטרוני של מרצ, אני אומר בגלוי את דעתי, על מנת לעורר מחשבה לעתיד.
נוסף לכך, מול מולטימיליונרים כבדים כמו ניר ברקת, גאידמק (אם ירוץ), והחרדים, אנו מתייצבים עם תקציבים דלים ביותר וזה מדאיג. לדעתי מפלגתנו שגתה בכך שלא הקציבה למקומות כמו תל אביב, ירושלים וחיפה, קצת יותר משאבים. והרי אלו הערים הראשיות והחשובות ביותר וגם לתוצאות שיהיו בהן יש חשבות מיוחדת. אנו נפעל כמיטב יכולתנו להשיג עבור רשימת מרצ את המירב ואת המיטב.

שוחח ורשם: נחום שור