אברי נולד בבודפשט, בירת הונגריה, אך הוריו עברו לגור בכפר ואברי התחנך בבית ספר הונגרי בעיירה שיאופוק ושם גם הוא השלים את לימודיו התיכוניים. אברי עבד בבית הדפוס שהיה בבעלות אביו, עד שבשנת 1943 הוא נלקח למחנה עבודה בכפייה על ידי ההונגרים. באוקטובר שנת 1944, בעת הכיבוש הנאצי, הוא נלקח למחנה הריכוז דכאו ושרד בנס. מתוך הפלוגה של מאה וחמישים עצירים שעבדו עמו בעבודות הכפייה רק הוא ועוד ארבעה נותרו בחיים כשאמריקנים שחררו אותם והוא שקל אז 26 ק"ג בלבד. אך האמריקנים לקחו אותו למחנה הבראה והוא החלים וניצל. באוקטובר 1945 אברי חזר להונגריה לחפש את משפחתו, אך התברר לו שאיש מכל בני משפחתו לא נותר. כולם נרצחו באושויץ ע"י הנאצים הגרמנים. הוא חזר לבודפשט ואחרי תקופה קצרה, שבה השתייך למפלגה הקומוניסטית ההונגרית, הגיעו אליו שליחי תנועת "הבונים" הציונית ושיכנעו אותו להצטרף לתנועתם. לאחר שהצטרף ל"הגנה" בבודפשט ואימן לוחמים, בשנת 1947-1948, לקראת הצטרפות ללחימה במלחמת העצמאות, הוא פגש בין השליחים המאמנים מהארץ, אנשים מתנועת "השומר הצעיר" והדרך הרעיונית-פוליטית שלהם נראתה לו כמתאימה לו יותר והוא הצטרף לגרעין הונגרי של תנועת "השומר הצעיר", ארגן אותו לעלייה ועלה איתם ארצה. סיפור העלייה לישראל הוא אופייני ומרתק: הם עברו את הגבול ההונגרי אך נתפסו בצ'כוסלובקיה והוחזרו להונגריה, ברחו שוב והפעם הם לא נתפסו ודרך קרואטיה הם הפליגו באוניה קפלוס לחיפה והגיעו למולדתם. זה היה בספטמבר 1948, בשלהי מלחמת העצמאות. הצבא רצה לגייס אותו למלחמה, אך אנשי הגרעין התעקשו שקודם עליו ללמוד עברית ולהתערות במקצת בארץ והצבא נעתר לדרישת הגרעין שלו. אברי הגיע לקיבוץ כפר מנחם לקבל הכשרה מקצועית בגידול צאן ובמאי 1949 הוא הצטרף שוב לחבריו לגרעין ההונגרי ששהו בקיבוץ שער הגולן, שנחרב על ידי הסורים במלחמה והם עסקו בשיקומו.
בספטמבר שנת 1949, עלו אברי בני וחבריו מהגרעין ההונגרי של "השומר הצעיר" וייסדו את קיבוץ גבעת עוז, דרומה מצומת מגידו, באזור שהיה סמוך לגבול הירדני בתקופה ההיא. בעבודה קשה וחלוצית הם הקימו קיבוץ יפה המונה היום קרוב למאתיים חברים, קיבוץ שנשאר שיתופי וחבריו נאמנים לעקרונות הקיבוץ הארצי.
אברי עבד בדיר הצאן של גבעת עוז ואחר כך הוא נשלח ללימודים ובמשך כשבע שנים הוא לימד והדריך חברות נוער שונות. לאחר מכן עבד אברי במפעל ארומור שהקיבוץ הקים, מפעל המייצר חומרים כימיים שונים.
מייד עם עלייתם לקרקע, התחיל אברי בפעולה פוליטית בכפרים הערביים הסמוכים לגבעת עוז ובעבודה מסורה ושקדנית, תוך שהוא למד גם את השפה הערבית, הוא הצליח להוכיח שהעבודה בקרב הציבור הערבי היא לא רק חשובה למפלגה, הדוגלת באחוות עמים, אלא שהיא גם משתלמת בקלפי. הוא הצליח להשיג בבחירות לכנסת רוב עבור מפם בכפרים הללו וזה היה הישג חשוב. אברי פעל למען מפם גם בקרב הציבור היהודי בכל מערכות הבחירות והיה חבר מרכז מפם. עם הקמת מרצ, בשנת 1992, הפך אברי לפעיל מתנדב במרצ בכל מערכות הבחירות ופעל בכל מקום שאליו התבקש וגויס. עד היום ממשיך אברי בפעילות בקרב המגזר הערבי למען מרצ, למרות שמזמן כבר איננו כל כך צעיר. גם בקיבוצו הוא פעיל ותורם רבות.
אברי אומר: מרצ היא הכרחית לישראל ואין בכלל שאלה, האם קיומה תלוי בגודלה. הוא אינו תלוי מפני שישראל לא תוכל להתקיים בלי מפלגה אחת לפחות שמסמנת את הדרך לשלום ומציעה מוצא מהסבך הקיים, מפלגה שנאבקת נגד הפערים החברתיים ומציעה מודל חברתי צודק יותר, מפלגה שמגינה על הזכויות של האנשים ויוצאת נגד השחיתות, האלימות, ההפקרות וכל המתרחש היום בחברה הישראלית. מדינת ישראל והחברה הישראלית חייבים מישהו שגם יראה איזה מוצא ורק מרצ מראה את המוצא הזה. וכמובן שרק מרצ מחנכת לאחוות העמים, התחום שאני עוסק בו כבר מעל יובל שנים.
אין פירוש הדבר שהגודל הפוליטי לא חשוב. הוא חשוב ביותר כיוון שבלי כוח פוליטי לא נוכל להשיג את מטרותינו אבל קיומנו, כמפלגה, כתנועה, לא יכול להיות מותנה בשאלה האם נצליח להשיג את הכוח הזה או לא, קיומנו הוא ערך בפני עצמו. ואני יודע שישנה בעיה של הצורך שמרצ תתנחל מחדש בלבבות של הרבה חברים שלנו. וצריך לעשות זאת וזה כלל לא פשוט. נראה לי שעלינו לבצע זאת בכל דרך הסברתית, בדרך של חוויה ויצירתיות. רק אם מרצ תהפוך שוב, כפי שמפם הייתה בעבר עבורנו, למושא הזדהות אישי, יהיו החברים, במיוחד בקיבוצים שמצבם השתפר מאד, מוכנים גם לתרום ולפעול למענה. זהו סדר הדברים הנכון. אבל אין לי ספק, שאנו, חברי הקיבוצים, שהשתייכו בעברם לקיבוץ הארצי, צריכים לעזור למרצ במידה גדולה הרבה יותר, כי הצלחתה של מרצ היא דבר ממש גורלי עבורנו.

שוחח ורשם: נחום שור