חיה נולדה בהונגריה ובגיל 10, בשנת 1956, היא עלתה לישראל עם כל משפחתה הענפה. הם היו שנה בבנימינה ואחר כך הם עברו לחבל עדולם בדרום והתיישבו בגבעת ישעיהו. אבל חיה נשארה ללמוד באלוני יצחק וגמרה שם את לימודיה התיכוניים. בהיותה צעירה ורק בת 17 שנים, היא לא התקבלה לצבא והדריכה בתנועת הנוער העובד בבאר יעקב ואחר כך טיפלה בילדים חולי אסטמה. לאחר מכן היא למדה במשך שנה באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות ולשון, אבל כעבור שנה היא נאלצה להפסיק, לצערה, משום שהצבא דרש ממנה להתגייס לשורותיו.
חיה הגיעה לנח"ל והייתה בגרעין של הנוער הציוני, אבל הגרעין שלה התפרק ולכן היא חזרה למושב של הוריה, גבעת ישעיהו, והקימה שם משק חקלאי. לאחר שלוש שנים היא יצאה להשלים את לימודיה באוניברסיטה העברית ושם היא פגשה את נסים והם נשאו והקימו משפחה וחזרו לגבעת ישעיהו. כשהגיעה בתם הבכורה לגיל שש והם לא מצאו עבורה בית ספר הולם, הם החליטו לעבור לקיבוץ ודרך מחלקת הקליטה של התק"ם הם הגיעו לניר עם שבעוטף עזה, בשנת 1980, ומאז במשך 28 שנים הם חברים פעילים בקיבוץ הזה, בנגב המערבי. בעשרים השנים האחרונות, חיה היא מורה ומחנכת לספרות ולתנ"ך בבית הספר האזורי הגדול "שער הנגב" וכבר חינכה דורות של תלמידים. בקיבוצה שימשה חיה כמזכירת הקיבוץ והיום היא חברה בהנהלת הקהילה, מזה כשש שנים. היא מעורה ופעילה בחיי הקיבוץ ובנעשה בו ויודעת לספר שבגלל מטחי הקסאמים והמצב הביטחוני הקשה, קיבל הקיבוץ הסדר חובות נוח מאד, מה שאיפשר התאוששות כלכלית והשנה הם חילקו לראשונה בונוסים לחברים.
ש: חיה, בואי ונדבר על המצב הביטחוני והעתיד. כרגע ישנה הפוגה אך מטחי הקסאמים יכולים להתחדש. כיצד תעמדו בזה?
חיה: נעמוד! אם יתחדשו הקסאמים נצטרך לאמץ שוב גישה של "לא נזוז מפה" ולא נכנסים לשום פאניקה ובהלה מצד אחד ולגישה שמחפשים כל דרך להידברות ולשלום, מצד שני. מאד לא אהבתי לשמוע את הדיבורים בכפר עזה, אחרי שנהרג שם חבר, בנוסח "כך לא נוכל להמשיך". אלה דיבורים שלא הולמים אותנו. אפשר להבין את הכאב והצער אבל לשם פרופורציה - מתאונות דרכים נהרגו הרבה, הרבה יותר. כבר היו בארץ תקופות קשות הרבה יותר. זו ארצנו ואנו לא זזים משום מקום. אבל, בו בזמן צריך לחפש דרכים לשלום ואנו מחפשים. קבוצת מורים משלנו, משער הנגב, ואני בתוכם, היינו בארצות הברית, באוניברסיטת המלין שבמינסוטה וכתבנו תוכניות חינוך לשלום יחד עם מורים ערבים ופלשתינים בתוכם. הם ראו שכולנו בני אדם ושאנו שואפים לשלום ולהידברות של אמת איתם, על מנת לסיים את הסכסוך ולפתור אותו. הסתבר לכולנו שיש לנו הרבה מהמשותף. נכון שזה רחוק מלהיות מספיק אבל בכל זאת אלה דברים שאינם מבוטלים ויש להמשיך בכך. ובכלל החינוך הוא דרך המלך לקדם בעיות ולפתור אותן. גם מרצ תוכל להתקדם, אם היא תעסוק בחינוך ותחנך את הציבור לתמוך בעמדותיה. זה דורש זמן, סבלנות והרבה מאמץ, אבל צריך לעשות זאת.
אחרי מלחמת יום הכיפורים, הצטרפתי לרצ, אומרת חיה, לא מעט בזכותה של שולמית אלוני שאת דעותיה קיבלתי ועם מאבקיה הזדהיתי מאד .בשנת 1992 הפכתי לחברה במרצ, עם האיחוד עם מפם. לא קל היה לי עם מפם משום שמי שבאה, אפילו כילדה, מהמשטר הקומוניסטי לא יכלה לבחור במפם. נכון, אני יודעת שמפם נפרדה כבר לפני שנים רבות מ"עולם המהפכה" ושעמדותיה בכל הנושאים זהות לאלה של רצ ולכן שתי המפלגות התאחדו, אבל מהדימוי של העבר לא היה קל להיפטר. אבל, כמובן, אלה הם דברים מהעבר הרחוק.
לסיכום, אומרת חיה, אני רוצה להדגיש שגם אם יתחדשו הקסאמים, כל מי שיגיד שקשה לו לחיות פה, אנו נגיד לו שאם אינו יכול שילך ואנו לא זזים מפה! זהו מסר שחשוב להדגיש ובאותה המידה חשוב גם להדגיש שפנינו לשלום ושאנו לא נוותר על שום מאמץ להשיג אותו.

שוחח ורשם: נחום שור