בעקבות פיגוע הדחפור המזוויע השבוע בירושלים, מראה ההרוגים, התינוקת שניצלה, ואזרחים ושוטרים שיורים במחבל בשידור חי קרא ראש-הממשלה, אהוד אולמרט, להחרפת צעדי הענישה נגד תושבים ישראלים המעורבים בפעילות טרור. "אם צריך נהרוס בתים ונשלול זכויות והטבות". שר-הביטחון, אהוד ברק, הנחה את צה"ל להכין צווי הריסה לבתיהם של מבצע פיגוע הדריסה ושל מבצע הפיגוע בישיבת מרכז הרב.

שני מנהיגים שמעמדם הציבורי בשפל המדרגה השתגעו כנראה, כשנתנו את ההוראה הזו למערכת הביטחון. מצפים מהנהגה מדינית, גם כשהדם רותח, ולמרות תחושות הכאב, הנקם והזעם, לא לחשוב מהבטן, לגלות מנהיגות ולחשוב מהראש, ולהודיע שנקמה אינה מדיניות. מנהיגות צריכה לעמוד איתן מול הקריאות המתלהמות של חברי-כנסת ולא להיכנע לדרישות להריסת בתי המחבלים.

הם הראשונים שצריכים לדעת שענישה דרקונית, של הרס בתיהם של בני משפחה שלא היו מעורבים בעבירה כלשהי, היא ענישה קולקטיבית מיותרת, שלא רק שאינה משיגה יותר ביטחון, אלא, להיפך, היא מגבירה את המוטיבציה של הפלסטינים ואת רמת האלימות. נכון, הריסת בתים אפשרית במזרח-ירושלים, ולא רק בשטחים, מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום 1945. אך האם זה סביר שישתמשו בתקנה העתיקה הזו, כשברור שגם היועץ המשפטי לממשלה אמר שההריסה יוצרת בעיות משפטיות. ובודאי שמעשה ההריסה מהווה הפרה חמורה של המשפט ההומאניטרי הבינלאומי. מה תרוויח ישראל בזירה הבינלאומית, כשתתפרסמנה התמונות בעולם של משפחות שעומדות ליד הריסות בתיהם. הרי מיד נזכה לגינויים מכל עבר, וישכחו את פיגוע הדריסה ואת הטבח בישיבת מרכז הרב.

אז מה הועילו חכמים בתקנתם? מצופה היה ששר-הביטחון ברק יאמץ את החלטתו של קודמו בתפקיד, השר מופז, שהורה להפסיק את השימוש בהריסות בתים כשיטת ענישה. זאת, לאחר שוועדה צבאית, בראשותו של האלוף שני הגיעה למסקנה, ששנים של הריסות בתים והותרתם של אלפי בני-אדם ללא קורת גג, לא רק שאינן מביאות להרתעה אפקטיבית, אלא, הן מגבירות את הפטריוטיות הפלסטינית, מבעירים עוינות ושנאה קשה עוד יותר, ולכן, החליטו בצה"ל לחדול משימוש בטיעון "צרכים ביטחוניים" מחייבים הריסת בתים, שם קוד שמטרתו לכסות על מדיניות של נקם וענישה.

מנהיגות, שאינה ערה לכך, שהריסת בתים אינה מוסרית, אינה צודקת, אינה יעילה וגם אינה חכמה, המירה כנרה את השכל הישר "בסינדרום ירושלים".