אפשר היה להתייחס למגלומניה הזו בקלות ראש, אלמלא הפכה להיות איום ראשון במעלה על הדמוקרטיה ועל זכויות-האדם בישראל.

ההסכם שחתמה ההסתדרות ולשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, שמאפשר למעסיק לחדור לתיבת הדואר האלקטרוני של עובד ללא אישורו וידיעתו, במידה והמעסיק חושד שהעובד נוהג שלא כחוק, הוא פגיעה בזכות לפרטיות, שמעוגנת בחוק-יסוד כבוד-האדם וחירותו, ומוכרת כזכות חוקתית במדינת-ישראל. הדבר חמור שבעתיים, מכיוון שההסכם גם קובע, שבמידה והמעסיק אינו חושד בעובד, ומעוניין לחטט בתיבת הדואר שלו ללא סיבה, הוא יכול לעשות זאת מעתה, גם מבלי לקבל את הסכמת העובד, אך עליו לאפשר לעובד להיות נוכח בזמן הבדיקה.

הסכם זה, הוא תוצאה של פשרה רקובה שנולדה בעקבות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, על החלטה שהתקבלה בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, שפסק נגד עובדת, שתבעה את מעסיקה על שנכנס לתיבת הדואר האלקטרוני שלה בעבודה. בית-הדין האזורי לעבודה קבע כי זכות הקניין של המעסיק גוברת על הזכות לפרטיות של העובד ולכן התיר את החדירה לתיבת-הדואר. ובית-הדין הארצי סמך את ידיו על הפשרה שהתגבשה.

אך לא רק זאת, ההסתדרות ולשכת התיאום החליטו לא להסתפק בהסכם ביניהם, והודיעו שבכוונתם לפנות לשר-המסחר והתעשייה, ולבקש ממנו להחיל את ההסכם באמצעות צו-הרחבה על כלל 2.7 מיליון השכירים בישראל. המשמעות היא שמעסיקים יוכלו לפלוש גם לתיבות דואר אלקטרוני פרטיות שלא סופקו על ידי מקום העבודה, כדוגמת Gmail ודומיהן, ואף לקבצים אישיים במחשב עצמו, בהסתייגות הבעייתית, שהמעסיק יהיה מחויב לקבל את הסכמתו של עובד.

האדונים עייני וברוש התבלבלו בהבנת מהות תפקידם. ארגון עובדים יכול לייצג עובד בעניינים חומריים-כלכליים, אך הוא לא יכול לוותר בשמו על זכויות-האדם שלו. בקצב הזה, מחר עלולה ההסתדרות להתחייב בשם עובדים שהם לא ישתתפו בהפגנות, ומחרתיים, הם לא יוכלו לשלוח מכתבים למערכת.
כמו שההסתדרות אינה יכולה לוותר בשם עובדים על חופש-הביטוי וההפגנה שלהם, כך היא אינה יכולה לוותר בשמם על הזכות לפרטיות, ולאפשר ל"אח הגדול" לעקוב אחר כל צעד שלהם.

ההחלטה שהחדירה למחשבים, תעשה בהסכמת העובדים היא בדיחה עצובה, שנועדה לסמא את עיני הציבור. הרי בנסיבות כאלה לא ניתן לדבר על הסכמה חופשית אמיתית של עובד, שיחשוש מפיטורין אם יביע את התנגדותו לרצונו של המעסיק. למעסיקים ניתנו כלים שיאפשרו להשליט אוירה של חשדנות ופחד, ויפגעו במוטיבציה של העובדים שלהם. קשה לתאר מצב, שבו עובד יעז להתקומם כנגד מעסיק שידרוש ממנו גישה למידע הפרטי ביותר שלו, כי הוא גם יודע שאין לו עכשיו ממי לבקש סעד.

ההסתדרות ולשכת התיאום של הארגונים הכלכליים הפריזו הפעם בניסיונם להשפיע על הנורמות השלטוניות והחקיקתיות, תוך רמיסת זכויות העובדים. אין להם מנדט להחיל את ההסכם על כלל השכירים במשק, והם עדיין לא תחליף לכנסת לממשלה ולשלטון מסודר. יש לקוות שהשר אלי ישי, שר-המסחר והתעשייה יבהיר להם היטב, שמדינה מתוקנת צריכה לשמור על זכויות העובדים שלה, ואם הארגונים שצריכים לעשות זאת נכשלים במשימתם, הוא בוודאי לא ייתן לכך יד.

כמו שבדמוקרטיה רוב מוחלט אינו יכול לשלול זכויות ממיעוט, כך בארגון עובדים הוא לא יכול לשלול ולוותר על זכויות חבריו. על זכותו של אדם יכול להתמקח רק אותו אדם עצמו, ובמקרה זה, רק אותה עובדת שהתלוננה כנגד המעסיק שחדר לפרטיותה. לא בכדי קוראים לזכויות-האדם, זכויות הפרט, כי זכויות אדם זה לא עניין קולקטיבי, זה עניין פרטי, ואין שום זכות לשום ארגון להפקיע אותו ממנו.