הוא למד בבית החינוך של זרם העובדים ואחר כך בתיכון חדש, תחת הנהלתם של טוני הלה ואהרון ברמן, שני המנהלים המיתולוגיים שלא רק לימדו אלא גם עסקו בחינוך ובהקניית ערכים.
אלי הצטרף למחזור הראשון של העתודה האקדמאית ולמד משפטים באוניברסיטה העברית והיה גם במחזור הראשון שנכנס לפרקליטות הצבאית. הוא שימש גם כסנגור צבאי של פיקוד המרכז וגם תובע פיקודי בפיקוד דרום ובפיקוד מרכז.
משפשט את מדיו הוא עשה התמחות משפטית (סטאז') אצל יעקב שמשון שפירא ואחר כך נסע לארצות הברית ולמד משפטים באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק וגם באוניברסיטת NYU . בשנת 1962, חזר אלי ארצה עם אשתו, יהודיה אמריקנית, לה הוא נישא בארה"ב. הורי אשתו העשירים ניסו לשכנע אותם להישאר באמריקה, אך הפשרה הייתה שהנישואין אכן יערכו שם, ברוב פאר, אך את חייהם הם יחיו בישראל. וכך היה.

הזוג עבר לגור בירושלים ושם נולד הבן הבכור. אלי עסק בפרקטיקה פרטית כעו"ד ובעקבות מפגש עם ידיד הוא החל לעבוד בשירות הציבורי. הוא החל לעבוד כיועץ משפטי של החשב הכללי של משרד האוצר ושל רשות החברות במשרד הזה. במשך כעשר שנים הוא תפקד בתפקיד הבכיר הזה ולאחר מכן הוא נהייה סמנכ"ל של חנ"ה - חברת נפט הפקות של ישראל וגם היועץ המשפטי של חנ"ה. לאחר מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1974, מונה לתפקיד של המנהל לכל תחום הפקות הנפט איש לא מתאים. היה זה מינוי פוליטי של גולדה מאיר, ואלי לא הסתדר עם האיש הנ"ל ופרש מהתחום הזה. אלי מציין שהאיש שהיה מינוי פוליטי, הכניס לתחום הזה, שחייב להישען על שיקולים מקצועיים, אגרסיביות רבה, תוקפנות צבאית לתחום של ניהול אזרחי והדבר היסב נזק לא מועט.

אלי עבר לתל אביב ונהייה המנהל הכללי של האפוטרופוס הכללי וכונס הנכסים הרשמי במשרד המשפטים. תפקיד חשוב זה היה עבור אלי קרש הצלה ממש, לאחר האירועים שהיו בחנ"ה. אלי עסק במשך כשנתיים וחצי בתחום הניהולי ביחידה זו ולמעשה שיקם אותה מהכאוס ששרר בה.

מאוחר יותר עסק אלי בתחום האזרחי של משרד המשפטים בנושאים כמו תביעות, כספים, עסקאות, נזיקין וכיו"ב. בתחומים אלו הוא עסק עד צאתו לגמלאות בשנת 1997. עד היום הוא מכהן כיו"ר ועדת הערר של רשות העתיקות, לפי חוק העתיקות. למרות שמשפחתו הייתה בעלת תודעה פוליטית גבוהה ואלי היה ער למתרחש בארץ, הרי עד למותה של חברתו לחיים במשך 18 שנים, בשנת 2002, אלי לא נכנס לפעילות פוליטית כלשהי. מותה של חברתו יצר אצלו חלל פנימי עמוק והוא ביקש למלא אותו ואז התחיל בפעילותו במרצ. ההצטרפות למרצ הייתה עבורו טבעית, משום שתמיד היה בעל השקפות שמאליות מובהקות ומרצ היא הסמן השמאלי בחיים הפרלמנטריים של ישראל. בשנת 2002 הוא פרסם את ספרו שנקרא "נקודת השבר" ובו הוא דן מבחינה היסטורית במשולש היחסים בן גוריון-ויצמן-הבריטים, והגיע למסקנה שבן גוריון לא הבין באופן מוחלט את מהות העולם הערבי הניצב מול המפעל הציוני. מאי הבנה זו נבעה גם מדיניותו השגויה כלפי עולם זה.

ש: איך היית מגדיר את מצבה של מרצ כיום?
אלי: אין זה סוד שמרצ נמצאת במצב קשה ועל פרשת דרכים ממש. הירידה המתמדת מ-10 מנדטים בבחירות של שנת 1999 ל-6 מנדטים בשנת 2003 ול-5 מנדטים בשנת 2006, יצרו מצב של המצאות בשפל . עד כמה יכולה מרצ להמשיך ולרדת מבלי להתרסק כליל? המצב הנוכחי הוא מסוכן ועלול להוביל לייאוש, אם לא נצא ממנו. אבל עלי להיות כנה ולומר שעד כה אינני רואה בדיוק כיצד אנו יוצאים ממצב המשבר הזה. היכן נמצאת נקודת המפנה? יתכן שהתשובה טמונה בעובדה שבין השנים 1999 ועד ל-2006, ירד אחוז המשתתפים בבחירות לכנסת משמונים אחוז לשישים אחוז. מי הם אותם עשרים האחוז הנוספים שחדלו מלהצביע? יתכן שרבים מאד מתוכם הם מצביעים שלנו, שהתייאשו ממרצ, שהם נמצאים שמאלה מאתנו מבחינת השקפתם, אך לא יצביעו לחד"ש, מפני שזו איננה מפלגה ציונית. וכך, באין להם עבור מי להצביע, הם "הולכים לים" ביום הבחירות. מדובר גם בחברים בעשרות רבות של ארגוני שמאל חוץ פרלמנטריים שמרצ קרובה אליהם אך גם מאכזבת אותם והם נמנעים מללכת לקלפי ביום הבוחר. והרי יום כזה יכול להופיע כמעט בכל רגע, תלוי בקונסטלציה הפוליטית .

ש: על סמך אילו הנחות אתה מעלה טיעון זה? נכון שהנושא כלל לא נבדק, אבל ההנחה המקובלת אצלנו היא שהפוטנציאל לגידולה של מרצ נמצא דווקא מימין לה ולא משמאלה?
אלי: זוהי הנחה שגויה, לדעתי. אך אני מודה שבשל החשיבות הגורלית כמעט של העניין, יש לחקור אותו ולהתבסס יותר על נתונים בדוקים ולא על תחושות בטן ויש להשקיע בכך משאבים. מכל מקום אני סבור שמרצ צריכה למצוא, בהקדם האפשרי, נתיבות אל לבם של אותם אלפי צעירים, המסתופפים תחת כנפי שלל הארגונים השמאליים החוץ פרלמנטריים ולנסות לצרפם אלינו.

אלי מנהל את החוג הרעיוני של ותיקי מרצ ומדגיש בכל הזדמנות ובכל פורום את החשיבות בזיהוי של הפרופיל הרעיוני והפוליטי של אותם עשרים אחוז, שבתוך תקופה של כשבע שנים, חדלו להשתתף בבחירות. יתכן ששם קבור הכלב, כלומר שם מצויה התשובה ליציאה ממצבה הקשה הנוכחי של מרצ. בקיצור: זהו נושא גדול השווה בדיקה של ממש.
אלי מבהיר שהוא איננו יכול להישאר אדיש, לנוכח המעשים החמורים הנעשים בשמנו בשטחים. כיהודים, האמונים על ערכי המוסר היהודי, לא נוכל להחשות ולהחריש.
כשאני מסכים אתו אך מוסיף שהתנגדותנו למעשים החמורים חייבת להיעשות בצורה כזו שלא תפגע ביכולתנו להשיג תמיכה בקרב עמנו, מתעורר שוב הויכוח הנודע לגבי מהו העיקר: למחות כנגד המשך הכיבוש, או ליצור תנאים שיאפשרו את סיומו. סיכמנו שאת השיחה החשובה בנושא זה נשאיר לגיליון הבא.

שוחח ורשם: נחום שור