תשעה-עשר ביולי, שנת ארבעים ושמונה
בראש מגדל-המים הגא והעירום,
מבין פצעי המלט, כבין קרעי כתנת,
ניתכת תכלת קיץ בשמש הדרום.

עפר שותת מתווה עוד את תעלות הקשר,
הבונקרים עדין מוכים כחבורות.
ונגבה המצולקת ונגבה העיקשת
עולה מן המחפורת, עולה מן הבורות.

שבוע קודם, טרם ידעו האסטרטגים
האם גמרה היא אומר להיות או לחדול,
היא עמדה סוררת, פצועה אך לא ניתקת,
בשנים עשר בחודש, בסער הגדול.

...הייתה שעה של בוקר והפשיטה החלה,
גדודי מצרים אגפוה, פולטי חימה ואש:
גדוד 9- מלפניה, והיא בכף הקלע
מן המזרח- גדוד 2, ממערב – גדוד 6.

ואז בהתקרבם למטחוי עשרות המטר,
ואז, בהתנפלם על תחום המינימום הצר.
כרעם משמים, מחשכת כוכים, מסתר-
הבונקרים, פתאום נקלע הצר אל המצר.

פתאום גוברים המעטים על הרבים, הטיח
נקלף אמנם באש הארטילריה הערבית.
אך כבר סופג גלית מגדות הנילוס במפתיע
את ברד בליסטראות הקלע של ניני דוד.

איך נגבה זאת, בזכות גורם ההפתעה, נחלצת
לגבות ממנו פתע, בלי רחם חוב הדם
במין ריבית קצוצה שאת שחצנותו קוצצת
בקרב בו לא הטנק ניצח, אלא האדם.

איך איכותו של הלוחם עם גב לקיר גוברת
על כמותם של הפולשים ושכלולי נשקם.
איך בניגוד לכל היגיון האש והעופרת
ומאזני כוחות מאד בלתי שווים זה קם.

וחרף כל צלקות הקרב, הוא שב ומתענג בה על סוד אמת היסטורית זו שמזכירה סביב.
עד מה חבים כולנו חוב-אדירים לנגבה שאלמלא היא לא הייתה כיום גם תל אביב.