כשנטתה השמש לערוב, באותו יום ארוך, רווי דמים וגבורה, והעשן התמר מעל חורבותיה של נגבה, עדיין לא ידעו תושבי ישראל, כי ביום זה, נבלם, למעשה, הסיכוי האחרון של הפולש המצרי להכריע את המדינה הצעירה, שאך זה קמה ולהגיע אל שערי תל אביב. כן, כמאה חברים וחברות, שלא היו כלל חיילים אלא חלוצים, עובדי אדמה ומחדשי עם, בעזרת כמה עשרות חיילים מחטיבת גבעתי, אנשי תל אביב ובנותיה, יכלו לו לפולש, בכוח הרוח והאמונה שהם מגינים על הדבר הצודק והנכון ביותר.
מדוע אני מעלה, כמעט מהאוב, את סיפור גבורתה של נגבה?
מפני שהיום, יותר מאי פעם, אנו זקוקים לאתוס המנצח של נגבה וללקח הנובע מסיפורה של נגבה. זהו הסיפור של ישראל חלוצית ושוויונית, שדווקא בניה האמיצים והנועזים ביותר, היו גם בה בעת שוחרי השלום והמאמינים הגדולים באחוות העמים ובייתכנות של חיים ביחד של שני העמים זה בצד זה. וזה האתוס שעבר מקובה האב, מפקדה המנצח של נגבה במלחמת העצמאות, אל גרשון ואבו, בניו, שממשיכים את מסורת השילוב בין הגנה ללא פשרות על ביטחונה של ישראל ועל האינטרסים החיוניים שלה, עם המאבק הבלתי נלאה והבלתי נחלש, על השגת השלום ועל כינון ישראל צודקת, סוגרת פערים חברתיים ומגינה על השכבות המוחלשות.
הנה, זוהי אחת הסיבות שמצאתי לנכון להביא בעיתון האלקטרוני של מרצ , במלאת 60 לקרב נגבה, שהיווה את נקודת המפנה במלחמת העצמאות, את שירו של ידידי ורעי משכבר הימים, המשורר יוסי גמזו: " קנטטת נגבה". יוסי גמזו ואנכי התחנכנו יחדיו בבית הספר התיכון בקיבוץ מעברות ושימשנו גם יחד כעורכים של העיתון הספרותי של מוסדות החינוך של הקיבוץ הארצי "מבע". זהו שיר שמדבר בעד עצמו ובעד גבורתם של חברי ולוחמי נגבה, שגם אם כמעט כולם כבר לא בין החיים כיום, הרי גבורתם כן עברה בירושה לצאצאיהם, וממשיכה להתנגן, מדור אל דור.

שלכם, העורך: נחום שור. לתגובות: shoor_n@kfm.org.il