בוועידה האחרונה שהתקיימה ב-29.6.08 עלה חבר הוועידה מטעם סניף רמת השרון והאב השכול יונה ברגור. ברגור תקף את היו"ר היוצא וחבר הכנסת יוסי ביילין על מאמרו בYnet- "חיים תמורת חיים, גוויות תמורת חללים"
|
לטענתו מדובר בעמדה חסרת רגישות שמתנכרת להורים אשר נמצאים תחת עננה קשה של אי-וודאות ולהפניית עורף לחמלה ולערכי השמאל. ביילין לעומתו עלה על הבמה, ולמרות שהותקף כהוגן על ידי חברי הוועידה אמר כי כל חייו נלחם על האמת שלו גם אם היא הייתה לא פופולארית והוא יעשה זאת גם מול וועידת מרצ שהיא הבית הטבעי שלו.
בפתח הדברים ראוי לציין כי לא תמכתי בביילין מעולם, לא הצבעתי לו בבחירות הראשונות בהן התמודד ליו"ר והצהרתי מראש שלא אתמוך בו באם יתמודד ליו"ר בבחירות האחרונות. למען האמת, אפילו מצאתי את עצמי מתנגד לו בלא מעט מהלכים כמו הצעת חוק למתן פטור לגיוס מצה"ל לבחורי ישיבות, אך היושר האינטלקטואלי מחייב אותנו לעמוד לצידו של אדם כאשר הוא אומר דברים נכונים, חדים וברורים כפי שביילין כתב במאמרו ואמר בוועידה.
המדיניות הנפסדת של החלפת אסירים פלשתינאים ולבנונים תמורת גופות של חיילי צה"ל תוביל לזילות בערך חיי האדם של שבויי צה"ל. ובעצם, מדוע על ארגוני הטרור לחטוף חייל, להחביא אותו במקור מסתור ולהניע אותו ממקום למקום בתאי מטען של רכבים תוך כדי שהם נזהרים מאמצעי המעקב המשוכללים כשהם פשוט יכולים להרוג אותו ולספסר בגופתו?
הנכונות של ממשלת ישראל לקיים עיסקאות של חיים תמורת מתים, תוביל לכך שבעתיד כבר לא יהיו שבויי צה"ל בידי ארגוני טרור אלא פשוט גופות של חיילי צה"ל בידי ארגוני טרור.
יונה ברגור ציין בדבריו שהוא אינו אדם דתי אך בדבר אחד הוא דתי – המצווה להגיע לקבר ישראל. העמדה הזו שבה אני מבקר את דבריו של אב שכול אינה קלה לי כלל וכלל, אך הדברים חייבים להיאמר למען חייו של גלעד שליט ושל החטופים הבאים שימשיכו להיחטף כל עוד הסכסוך הנורא הזה ימשך – המטרה העליונה של ממשלת ישראל אינה לדאוג לסידורי קבורה, כי אם לדאוג להחזיר חיילים חיים ובריאים הביתה.
הבסיס האידיאולוגי של חברתנו במרצ אינו נובע מהאמונה האמונה בכך שלפלשתינאים מגיעה מדינה עצמאית או הרצון בחברה שוויונית. הבסיס שלה הוא הומניזם. אמונה באדם כתכלית הכל ובשוויון ערך האדם. מתוך הערך הנעלה הזה אנו גוזרים נגזרות כמו סיום הכיבוש, דאגה לאיכות הסביבה, זכויות הפנסיה ושירותי חינוך ובריאות אוניברסלים. הומניזם משמעותו דאגה לחיים תוך זיכרון המתים וכיבודם, ולא הפיכת טקסי הקבורה שלהם לאירועים מכוננים ואתרי עלייה לרגל.
הבעייתיות של השיח הזה טמונה בכך שהוא חוצה את הקווים משיח פוליטי-רציונלי-חילוני והופך אל שיח רגשי, לא ענייני ורלגיוזי. גם ברגור וגם ביילין לא הצליח להימנע בדבריו בוועידה ממתק השפתיים הדתי. שיח פוליטי רציונלי לא יכול להתקיים בזמן נוכחותם של כוחות מיתיים ועקרונות נצחיים שלא ניתנים לבדיקה מדעית. מרצ היא זו שקראה במשך השנים לנתק את השיח הדתי מהפוליטי בכך שקראנו לציבור לוותר על אזורים מקדושים ליהדות בירושלים ובגדה המערבית תמורת שלום וסיום הסכסוך או הכרה בזכויות הלהט"בים למרות שהם מנוגדים לחלוטין להלכה האורתודוקסית אשר למרבה הצער היא ציפור נפשו של חלקים רבים בציבור הישראלי.
אין זה המקום לפתוח דיון רחב יותר על תופעת פולחן השכול והמוות שהשתרשו במקומותינו בשנים האחרונות ואף מוצגים פעמים רבות כצידוק לקיום היהודי בארץ ישראל. הציבור היהודי התמכר לטקסי יום הזיכרון, יום השואה עד כדי כך שפעמים רבות מותם של הדורות הקודמות הופך לציווי המוסרי של הדורות הבאים למות גם כן או במקרים אחרים לסיכון חיי אדם ושליחת חיילים לאסוף חלקי גופות תחת אש. אנו כאן עבור החיים, ועל פי המידע שנמסר בוועדת חוץ וביטחון בה חבר ביילין, גולדווסר ורגב הם ברי מינן. כפי שהיטיב לנסח זאת יענקל'ה רוטבליט בשיר לשלום: "תנו לשמש לחדור / מבעד לפרחים / אל תביטו לאחור / הניחו להולכים."
|
