אתמול בבוקר קראתי לשרים קריאה של הרגע האחרון שלא לאשר את העיסקה עם החיזבאללה. שלא לקבל את העירפול שבין חיים ומתים ושלא להעניק לטרוריסטים את התחושה שישראל מוכנה לשלם מחיר דומה עבור חיים ועבור חללים
|
אבל ההחלטה התקבלה, והתקבלה ברוב גדול מאד. כל מה שנותר לי הוא להזדהות עם משפחות רגב וגולדווסר כאשר הן נאנחות אנחת רווחה וממתינות לנס, ולהתפלל שהטעות היא שלי. שהנכונות הישראלית לא לעמוד על העיקרון אשר לפיו מתים מוחלפים במתים וחיים מוחלפים בחיים לא תתפרש אצל המחבלים כפיתוי שלא לשמור על חייהם של חטופים ישראלים. שלא תיפול שערה משערות ראשו של גלעד שליט, שהתקדים שנוצר ב-1998, בעקבות אסון השייטת לא יהפוך, עם ההחלטה שנפלה אתמול, לדרך המלך.
אני שומע דיבורים על ערכים ועל מוסר, על מחוייבות של כולנו לחיילינו, ואפילו על כך שאם לא תמומש – צעירים לא יתגייסו. אבל לא יתכן שהמחוייבות הזו אינה מבחינה בין מי שמצילים את חייו לבין מי שמשיבים את ארונו. צה"ל מצווה להחזיר את השבויים ואת החטופים. אם הוא יכול לעשות זאת באמצעות פעולה צבאית ממוקדת – הוא יעשה זאת. אם אין ביכולתו לעשות זאת – הוא ייכנס למו"מ עם החוטפים או עם השובים, ותמיד יהיה מוכן לשלם מחיר בלתי פרופורציונלי עבור החזרתם. בצדק. אין התחייבות דומה כלפי חללים, ולא בכדי. זה מעולם לא היה זהה, למרות שברור שהמשפחות היו רוצות לקבל את יקיריהן גם אם אינם בחיים.
לא בכדי מצווים עלינו שלא להותיר פצועים בשטח, גם תוך סכנת חיים. לא ציוו עלינו לסכן את חיינו כדי לשאת גוויות משדה המערכה. יש הבדל בין מי שניתן להצילו ובין מי שניתן להביא את גופתו. ההבדל הזה טושטש אתמול. מי ייתן ולא נצטרך להימצא בדילמה הזו פעם נוספת.
מאמר ב 'ישראל היום' מתאריך 30.6.08
|
