יונה נולד בתל אביב, זו שנקראה אז תל אביב הקטנה, למד בתיכון עירוני א', היה חניך בתנועה המאוחדת, אחת מתנועות הנוער המפוארות של השנים ההן, והתגייס לשירות צבאי בנח"ל, עם סיום לימודיו התיכוניים. לאחר ששהה בקיבוץ מעין ברוך שבגליל העליון, למד בטכניון בשנים 1960- 1956, הנדסה חקלאית, במגמת מים. עם סיום לימודיו החל לעבוד בחברת תה"ל, כמהנדס אספקת מים, ולאחר מכן נסע לארה"ב, לאוניברסיטת סטנפורד, בקליפורניה, והשלים שם תואר שני בהנדסה אזרחית, ודוקטורט במערכות הנדסיות כלכליות וחקר ביצועים. הבת איילת, נולדה, בארה"ב.
בשנת 1970 חזרה המשפחה לישראל ויונה חזר לעבוד בתה"ל, הפעם בעיקר בתכניות פיתוח אזורי, בפיתוח מודלים מתמטיים למשאבי מים ועוד. יונה החל גם לנסוע, בשליחות תה"ל, לארצות רבות כיועץ ומומחה. על שהותו בפיליפינים, במשך כשנתיים, בשנות השבעים, מספר יונה שהתושבים בפיליפינים נוהגים לומר שהם היו שלוש מאות שנים תחת שלטון ספרדי וחשו עצמם כנתונים במנזר ולאחר מכן כחמישים שנה, תחת שלטון אמריקני והם חשים עצמם כמי שמבלים בהוליבוד... יונה ייעץ גם בארצות אפריקניות, בסין ומדינות נוספות. בשנים 1979- 1983, עם הקמתו של משרד האנרגיה, הוא התמנה למנהל אגף התכנון במשרד ועסק בהכנת בסיס לתכנון הניהול והתפעול של משק האנרגיה בישראל. כמו"כ הוא שימש כמרצה אורח באוניברסיטת תל אביב במחלקה למינהל עסקים. בסוף שנות השמונים הוא התמנה למנהל תחום כלכלה במרכז לחיזוי טכנולוגי באוניברסיטת תל אביב ועסק בהכנת תכניות אב לפיתוח תיירות; משק החשמל ותחומי תשתית נוספים.
בשנת 1996, קרה האסון הגדול, כשהבן זיו נפל בעת שירות הצבאי, ומאז השתנה אורח חייו ותחומי עיסוקו ומחויבותו. בשנת 1997, הצטרף ל"חוג ההורים-פורום משפחות שכולות, ישראליות ופלשתיניות, למען שלום, פיוס וסובלנות, ומאז יונה ורעייתו פעילים בפורום הזה ומשתתפים בהרצאות בבתי הספר תיכוניים, במקומות שונים, בישראל ובפלשתין. פעולה זו הפכה לחלק משמעותי ביותר בחייו של יונה ברגור וחיי משפחתו. במקביל הוא משמש כיו"ר סניף יד לבנים ברמת השרון.
ש: מתי התחלת לפעול פעולה פוליטית?
יונה: הצטרפתי לרצ עם הקמתה, בראשית שנות השמונים, ולמרצ, מיד כשנוסדה. כלומר, כבר קרוב לשלושים שנה אני מחויב לפעילות פוליטית, ככל שזמני מאפשר לי לפעול. מזה 16 שנים ברציפות אני חבר במרצ, במוסדותיה, ופעיל בסניף מרצ ברמת השרון. מאז מלחמת לבנון הראשונה יש לי בלטה קבועה בכיכר מלכי ישראל, בשל השתתפותי הקבועה בכל ההפגנות המשמעותיות מאז ועד היום. בשנים האחרונות אני נוהג לכתוב מאמרים לעיתונות, על מנת לתת ביטוי למיגזר המשפחות השכולות, אלו אשר שלמו את המחיר המרבי, ופועלים על מנת למנוע, או לפחות למתן, את הסיכוי לגורל אכזר זה למשפחות נוספות, ישראליות ופלשתיניות כאחד.
ש: מה היית מציע למרצ לעשות כדי לצאת ממצבה הנוכחי, לפרוץ את תקרת הזכוכית, כפי שנוהגים לומר?
יונה: אינני יודע בדיוק. מקובלת עלי האמרה הטוענת, שחלקים רחבים מהציבור כבר קיבלו את התזות המרכזיות של מרצ כמו חלוקת הארץ, שתי מדינות לשני עמים וכד'. אבל אותו ציבור שמקבל היום את מה שאמרנו בעבר, דוחה היום את מה שאנחנו מציעים היום. וזה מצב עגום למדי.
בכל מקרה צריך לזכור שהדבר העיקרי הוא לסיים בהקדם האפשרי את הכיבוש. בפורום ההורים השכולים שלנו, אנו מסבירים זאת שוב ושוב לנוער. צריך שנבין שבעוד שבשבילנו כינון השלום - כשמו כן הוא, עבור הפלשתינים שלום הוא ראשית כל סיום הכיבוש והפסקת ההתנחלויות.
עם זאת, אל לנו לשכוח את התחום החברתי. את הגידול החמור של הפערים החברתיים. הפער החברתי הגדול, העוני והפקרת השכבות המוחלשות, פשוט מסכנים את עצם קיומנו ואת הבסיס המוסרי של החברה הישראלית.


שוחח ורשם: נחום שור