חוק הפיקוח על המעונות, התשכ"ה–1965 הוא החוק המסדיר כיום, לכאורה, את הפיקוח על כל מסגרת שבה שוהים ילדים שטרם מלאו להם 14 שנה. אולם בפועל החוק מתייחס רק למי ששוהה מחוץ למשפחתו ובנוסף, מחמת היקפו הרחב של החוק (החוק חל גם על זקנים ומוגבלים) וחוסר הייחוד שניתן בו לאוכלוסיות השונות החוסות תחת כנפיו, אין אפשרות להתמקצע ולהתייחס במסגרתו, באופן מיוחד, לאוכלוסיית הילדים הצעירים ולמשרד העבודה והרווחה אין שום יכולת מעשית לאוכפו.
בעייתיות זו גוברת עוד יותר נוכח פיצולו של משרד העבודה והרווחה והעברת ענייני העבודה (שעליהם נמנה חוק הפיקוח על המעונות) לאחריות משרד התעשייה והמסחר, שלו ודאי חסרה המומחיות והמקצועיות הנדרשת להסדרתו של תחום זה.

הצעת חוק זו באה לשים דגש על אוכלוסייה ספציפית זו של תינוקות וילדים צעירים, שטרם מלאו להם 3 שנים, ונועדה להבטיח טיפול הולם בהם, גם כאשר הם שוהים במסגרות ביתיות קטנות, ושלא מחוץ למשפחתם.

המצב הקיים בכל הקשור לפיקוח על מסגרות חינוכיות לתינוקות הנו אבסורדי ולוקה בחסר. בעוד אדם הרוצה לפתוח קיוסק או דוכן מכירות זקוק לרשיון מהרשות המקומית, הרי שבפועל, אדם הפותח "עסק" לטיפול בתינוקות, ילדים בגיל הפגיע והרגיש ביותר, אינו זקוק לרשיון כזה ואין עליו פיקוח מכל סוג שהוא.

הצעה זו באה להסדיר תחום חשוב ורגיש זה ולצד דרישה לקבלת רשיון, היא מסמיכה את שר החינוך לקבוע שורה ארוכה של תקנות שיסדירו הפעלתה של מסגרת חינוכית לפעוטות. בין השאר קובעת הצעת החוק, כי ייקבע תקן מספרי לעובדי מסגרת חינוכית, ביחס למספר הפעוטות ולגילם וכן היא קובעת דרישה לתנאי סף של השכלה והכשרה לעובד מסגרת חינוכית.

הצעת החוק משקפת את הגישה המקובלת על כל אנשי המקצוע העוסקים בגיל הרך, לפיה תינוקות ופעוטות אינם זקוקים רק לטיפול ולמילוי צורכיהם הפיזיים, אלא גם לחינוך ולטיפוח רגשי, החיוניים להתפתחותם הרגשית והשכלית, לפיתוח אישיותם ולתפיסת עולמם העתידית של הפעוטות.